קיץ 1968. מזה מספר חודשים מתגוררות כמה עשרות משפחות יהודיות בבניין הממשל הצבאי

בחברון. נאסר עליהם על ידי הממשלה לגור מחוץ לממשל או להקים עסקים מחוצה לו. אחד מצעירי

המתישבים, בני קצובר, מתארס בשעה טובה עם איבון [בינה] אזולאי, עולה ממרוקו, והם מחליטים

להתחתן בחברון. ביום חתונתם הוקם על ידי מתישבי חברון החדשים קיוסק למכירת משקאות, עבור

אורחי החתונה שהקדימו לבוא ולהתפלל במערת המכפלה. מושל חברון פנה לשר הביטחון דאז,

משה דיין, שהחליט להוציא צו גירוש נגד מקימי הקיוסק. לאחר לחץ ציבורי ופוליטי בוטל צו הגירוש.

שר העבודה אז היה יגאל אלון, והוא כעס מאד על צו הגירוש. הוא קרא למתנחלי חברון ואמר להם:

"הראיתם את החרפה לגרש יהודים מחברון? תמצאו לי מבנים שאינם בבעלות פרטית ערבית, ואני

ערב לכך שתוכלו לפתח מקורות תעסוקה במבנים אלו. עוד לא בשל הזמן למגורים מחוץ לממשל

הצבאי.

לאחר שנערכו סריקות נמצאו שני מבנים שאינם בבעלות פרטית: מבנה אחד מט לנפול, ומבנה נוסף

סמוך למערת המכפלה, שעליו ראו שלט: "מתנת ירום הודו המלך חוסיין לממשלת בריטניה". הערבים

קראו לו "אסטרחה"- מסעדה. יגאל אלון הבטיח לטפל בחכירת המבנים, ולאחר שלושה חודשים

נפתחה במבנה המט לנפול גלריה לצייר ברוך נחשון, שהיה אף הוא ממתנחלי חברון, ובמבנה השני

מסעדה- מסעדת המתנחלים. בין המתנחלים לא היה אף איש עסקים ממולח. בנץ הנמן היה היחיד

שידע לנהל עסק, אך הוא סירב לקחת על עצמו את ניהול המסעדה. לאחר שהופעל עליו לחץ גדול,

הסכים בשני תנאים: המסעדה תהיה בבעלות פרטית, מאחר שאם תהיה בבעלות ציבורית היא

תקרטע, והשני- הוא יבחר את השותפים ואין להם זכות סירוב. השותפים שנבחרו היו הרב מנחם

פליקס, אקהל'ה [יצחק] גנירם ז"ל, יצחק שמעון [שיץ], ובני קצובר. שף חדש הובא במיוחד מירושלים,

והמסעדה נפתחה, לרווחת החיילים ואורחי מערת המכפלה. בנוסף נפתחה במקום חנות שמכרה

מזכרות לתיירים.